"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול "
חוזה הוא ביטוי חברתי משפטי להסכמה הנובעת ממפגש רצונות בין שני צדדים כשירים.
ההתקשרות בחוזה היא פעילות יום יומית, המתבצעת על ידי כל. רכישת מוצר בחנות, רכישת כרטיס באוטובוס ונסיעה בו, או אף רכישת משקה קל ממכונה המיועדת לכך, הן דוגמאות לחוזים פשוטים, שכולנו מתקשרים בהם מדי יום. החוזה הוא הסכמה חברתית המוכרת על ידי החוק וניתנת לאכיפה על ידי בית המשפט. החוק, ובאמצעותו, בתי המשפט, מעניקים סעדים (נוספים על סעד האכיפה) למי שנפגע כתוצאה מהפרת חוזה, לרבות סעד פיצויים. חוזה יכול להיכרת בעל פה. העובדה שהחוזה אינו כתוב אינה פוגמת בהסכמה שבין הצדדים (לכלל זה מספר חריגים בדינים שונים. הבולט בחריגים אלה, בדין הישראלי, הוא חוזה לרכישת מקרקעים חייב להיכרת בכתב
דיני חוזים עוסקים בסוגי החוזים, בדרכי כריתתם, בסעדים המוקנים בשל הפרתם, ובדרכי קיומם, הם חלק מדיני חיובים אליהם שייכים אף דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
ההיסטוריה של דיני החוזים
מושג החוזה מופיע כבר בתנ"ך: "כרתנו ברית את מוות ועם שאוֹל עשינו חוזה"
המג'לה (קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית) שהיווה את המשפט הנוהג בארץ ישראל בעת שלטון העות'מאנים, לא דנה במושג החוזה. הוראות המג'לה הנוגעות לחוזים היו מעטות ומפוזרות, ודנו בסוגים מסוימים של חוזים, ובסיטואציות מסוימות הנוגעות לחוזים, אך לא הגדירו בצורה מקיפה את מושג החוזה,כן עסקה המג'לה בסוגיות כגון סוגיית הכפייה בדיני החוזים.
חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני הוסיף הוראות נוספות, כגון הוראת סעיף 64 לפיו חוזה שממרה את פי החוק או שאינו עולה בקנה אחד עם ביטחון הכלל או עם המוסר הציבורי הוא בטל ומבוטל, סעיף 80 לפיו סוגים שונים של חוזים יש להוכיחם אך ורק בכתב, או סעיף 111 שדן בנושא של פיצויים מוסכמים במקרה של הפרת חוזה.
עם תחילתו של המנדט הבריטי אושר תוקפם של החוקים העות'מאניים על פי דבר המלך במועצה על ארץ ישראל משנת 1922, אולם מכיוון שהמשפט העות'מאני היה כה מפגר ביחס לחוזה ומהותו, הוזרמו למשפט המקומי דיני החוזים האנגלים מכוח סעיף 46 בדבר המלך לפיו במקום בו אין הוראה מפורשת בחוק העות'מאני יש לנהוג לפי המשפט האנגלי שהכיל מערכת ברורה ומקיפה שהגדירה את החוזה באופן המתאים למשפטה של מדינה מודרנית, עם זאת השילוב של הדין העות'מאני והדין האנגלי יצר יציר כלאיים מוזר, ולעתים בלתי אפשרי . לאחר הקמתה של מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט כי המשפט שחל עד עתה, ימשיך לחול, אך ניתקה את הקשר שבין התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות בבריטניה ובין המשפט הישראלי. אל השעטנז המשפטי הקיים נוסף עתה רובד של פסיקה ישראלית עצמאית, שהחלה ביצירת משפט חוזי ישראלי עצמאי. עם סוף שנות ה-60 החל המחוקק מסדיר את דיני החוזים, בחקיקה ישראלית מקורית, שבין מקורות ההשראה לה היו גם המשפט העברי וגם שיטות המשפט האזרחי ובמיוחד ה-BGB, הקודקס האזרחי הגרמני. בין חקיקת חוזים העוסקים בחוזים ספציפיים כגון חוזה הביטוח, החוזה האחיד, חוזה השכירות, חוזה הקבלנות וחוזה המכר, נחקקו שני חוקי החוזים הכלליים והעיקריים והם חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תש"ל-1970, וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) קבע מהו חוזה,"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול …".
סוגי חוזים
המשפט בישראל מכיר במספר סוגים פרטניים של חוזים, אשר זכו להתייחסות חקיקתית מיוחדת, מעבר לבסיס הכללי המפורט בחוקי החוזים הכלליים, במקרים אלה גובר החוק הפרטי על האמור בחוק הכללי (הוא חוק החוזים), ואלו הם:
חוזה המכר – אחד החוזים הנפוצים ביותר, ולפיכך אחד החוזים הדורשים הסדרה חוקית מיוחדת באשר לשאלות המיוחדות לחוזה המכר, במיוחד בנוגע לאי התאמת הממכר. סדרה של חוקים מסדירה את השאלות הנוגעות לחוזה המכר – חוק המכר, התשכ"ח-1968, חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, וחוק המכר (מכר טובין בינלאומי), התשל"א-1971.
חוזה שכירות או שאילה – אותו מסדיר חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. חוזה השכירות או השאילה הוא חוזה נפוץ, והחוק מסדיר שאלות הייחודיות לסוג זה של חוזים.
חוזה אחיד – נושא החוזים האחידים מעוגן בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. חוזה אחיד הוא חוזה שנוסח על ידי ספק, בלשון אחידה, ומשמש להתקשרות עם מספר בלתי מסוים של לקוחות. מכיוון שיחסי הכוחות בין הספק לצרכן נוטים לרוב לצדו של הספק, שהוא הצד החזק יותר, מגן החוק על הצרכן וכולל שורה של תנאים מקפחים שאותם יכול בית המשפט לפסול. כן הוקם על פי החוק בית דין מיוחד לחוזים אחידים. דוגמה טובה לפעולת בית הדין היא הדיון בטענות שעלו כנגד סעיפים בחוזה השכירות שעליו החתימה חברת עמידר את דייריה[2].
חוזה קבלנות – אותו מסדיר חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974. חוזה זה עוסק במתן שירות על פי תמורה, ומסדיר הוראות המיוחדות לעניין זה.
חוזה ביטוח – נושא חוזה הביטוח מעוגן בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. חוזה הביטוח עוסק ביחסים משפטיים מיוחדים בין המבוטח ובין חברת הביטוח. החוק דן ביחסים בינם לבין סוכן הביטוח המשמש כשלוחם של שני הצדדים לעניינים מסוימים (ועל היחסים ביניהם חל גם חוק השליחות). החוק מעניק למבוטח המתקשר עם חברת הביטוח בחוזה מסוג זה הגנות מיוחדות. הגנות נוספות מוענקות על ידי חוק הפיקוח על מוצרים פיננסיים (ביטוח) שהחליף את חוק הפיקוח על עסקי ביטוח.
חוזה רשות – הכוונה לחוזים שבין מדינת ישראל ובין כל גוף אחר. הפסיקה החדישה מכירה בכך שלחוזים אלו אופי דואלי, דהיינו פרט לחוקי החוזים הרגילים חלים עליהם גם עקרונות המשפט המנהלי, אף כאשר אין המדובר בפעולה שלטונית כי אם בחוזים מסחריים לחלוטין.
חוזה יחס – חוזה שבא להסדיר יחסים ארוכי טווח.
תנאי הסף לכריתת חוזה
1. כוונה ליצירת תנאים משפטיי הנמדדת בסיוע של ארבעה מבחנים -נסיבות ההסכמה בעת כריתת החוזה: למשל, צורת התנסחות שכוללת אלמנטים משפטיים או נוכחות יזומה של עורך דין, מלמדות על כוונה ליצירת תנאים משפטיים;בחינת הטקסט: כאשר החוזה נערך בכתב, ניתן לבחון האם הוא כולל מאפיינים משפטיים;בחינת מערכת היחסים: במערכת יחסים קרובה (למשל בין בני משפחה), יש סבירות גבוהה שאף על פי שלכאורה נערך חוזה, לא הייתה כוונה ליצירת תנאים משפטיים;תוכן ההסכמה: בחינה האם הדברים עליהם הסכימו הצדדים, הם בעלי אופי משפטי
2. שפיטות- האם החוזה שפיט ? ההחוק קובע מספר תחומים שאינן שפיטים: זוטי דברים (חוזה על דבר פעוט), חוזים פוליטיים (הסכמים קואליציונים והבטחות של פוליטיקאים), חוזים בינאישיים (הבטחות בין בני זוג), חוזה למתן ציונים (בית המשפט לא מתערב בנושא שיקול הדעת במתן ציונים, מאחר שנותן הציון הוא הסמכות העליונה
3.כשירות משפטית – לכל בוגר שאינו פסול דין יש כשירות משפטית. לקיום תנאי הכשירות המשפטית לגבי פסול דין, נדרשת הסכמת האפוטרופוס. בחוזה שערך קטין, הכשירות המשפטית נקבעת לפי תוכן החוזה. כאשר החוזה לא מתאים לגיל הקטין (למשל ילד בן 13 שקנה אופנוע), האפוטרופוס רשאי לבטל את החוזה.
כריתת החוזה
שיטות משפט הנוהגות על פי המשפט המקובל, ישנם שלושה מרכיבים עיקריים בכריתתו של החוזה. אלו הם הצעה וקיבול, תמורה וגמירות דעת.
שיטת המשפט הישראלית אינה דורשת עוד תמורה כתנאי לקיומו של חוזה תקף בין צדדים כשירים. כן נדרשת מסוימות, דהיינו כי ההצעה שקיבולה מהווה את כריתת החוזה תהיה מפורטת ומסוימת עד כדי כך שדי בקיבולה על מנת לכרות את החוזה. ההצעה יכולה להיות לאדם מסוים, לקבוצה, או לציבור בכללותו.
הבטחה חד צדדית אינה יכולה להיות חוזה. הבטחה כזו יכולה להיות אף מסמך משפטי בעל תוקף מחייב כגון צוואה (המוסדרת בחוק הירושה) אך עדיין אינה בבחינת חוזה בין שני צדדים. מתנה (המוסדרת בחוק המתנה), מהווה חוזה בלא תמורה בין שני צדדים, במקרה שהסכים מקבל המתנה לקבל את המתנה. פסק הדין המפורסם ביותר בתולדות המשפט, בו נדונו אלמנטים אלו של הצעה וקיבול, גמירות דעת ומסוימות, הוא פסק הדין האנגלי בעניין "Carlill v. Carbolic Smoke Ball Company" בפסק דין זה שניתן באנגליה במאה ה-19 נקבע המשפט הבא ע"י השופט לינדלי פסק כי "קרא את המודעה כיצד שתרצה, וסובב אותה ככל שתרצה, ועדיין לפניך הבטחה מסוימת, המובעת בלשון שאין לטעות בה."
הדין הישראלי מייחס חשיבות רבה לתום לבם של הצדדים בעת המשא ומתן המוביל לכריתת החוזה, וסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי מי שמנהל משא ומתן לכריתת חוזה בחוסר תום לב יחויב בפיצויים בשל כך.
הצעה וקיבול ניתן להגדיר יחסים חוזיים כמקרה בו צד אחד (ה"מציע") מציע הצעה שמעידה על גמירות דעת לקשר חוזי והיא מסוימת, ואילו הצד השני (ה"ניצע") מקבל אותה מתוך גמירות דעת. אירוע זה נקרא "מפגש רצונות" של הצדדים. אם לא חזר בו המציע מן ההצעה בטרם ניתנה הודעת הקיבול (או שההצעה היא "הצעה בלתי חוזרת", כזו שהמציע הצהיר שאינו יכול לחזור ממנה), או שההצעה לא פקעה מכל טעם אחר, כגון מות המציע או דחיית הניצע, וההצעה היא מסוימת ומפורטת, יהיה די בקבלתה על ידי הניצע על מנת ליצור חוזה מחייב בין הצדדים. ההצעה וקיבולה אינם צריכים להיות מובעים בכתב דווקא. ניתן להציע ולקבל הצעה בעל פה, ולעתים התנהגות הצדדים יוצרת מצג המהווה את קבלת ההצעה. כך, למשל, קבלת שירות במוסך, מהווה הסכמה למחיר לשעת עבודה המוצג על קיר המוסך, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. כניסה לחניון מהווה הסכמה למחיר החניה המפורסם בכניסה, והזמנת אוכל במסעדה מהווה הסכמה למחיר המצוין בתפריט. עם זאת, ניתן לקבוע בהצעה דרישה לצורת קיבול מסוימת.
גמירות דעת ומסוימות – גמירות הדעת של הצדדים לכרות את החוזה נבחנת במבחן הנסיבות. יש לבדוק האם האדם הסביר הבוחן את הנסיבות באופן חיצוני היה מגיע למסקנה כי הצדדים אכן גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב. ההנחה היא כי התחייבויות שאינן בעלות אופי מסחרי, למשל, התחייבויות שונות בין קרובי משפחה, אינן מראות על גמירות דעת ליצירת יחסים משפטיים. כך, למשל, הבטחה להזמין את הסבתא לארוחת הערב, אינה כזו שהפרתה יכולה להעניק לנפגע סעד משפטי. התחייבויות מסוג זה נושאות אופי מוסרי, ומערכת המשפט אינה רואה אותן מעניינה. גמירות הדעת היא אובייקטיבית וחיצונית, ולא סובייקטיבית. כך, למשל, מי שהציע מתוך צחוק הצעה, שהצד השני קיבל ברצינות, ימצא עצמו קשור בחוזה מחייב, גם אם לא התכוון כלל לכרות חוזה, רק בשל העובדה שצופה חיצוני אובייקטיבי זיהה את ההצעה כרצינית.
כאמור, על ההצעה להיות מסוימת בצורה מספקת, על מנת שקבלתה תיצור את החוזה. בנוסף, רמת המסוימות של ההצעה, מהווה אינדיקציה חשובה לקביעת גמירות הדעת שהייתה בהצעה. הפסיקה הישראלית הכירה במספר אלמנטים חשובים שצריכים להיות מפורשים על מנת להוות מסוימות: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, מועדי מסירת הנכס, מועדי התשלום עבור הנכס, ותשלום ההוצאות והמסים. פסקי דין אחרים, ומאוחרים יותר הקלו בדרישות אלו, ונקבע שהחוק או הנוהג יכולים להשלים את החסר במסוימות. בהתאם לכך נפסק שחוזה תקף, אף על פי שלא צוין בו מועד המסירה ותשלום המסים וההוצאות.
תמורה – המשפט המקובל דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים. התמורה הוגדרה במשפט האנגלי כ"כל זכות, עניין, תועלת או טובת הנאה שזכה בהן צד אחד, או כל הימנעות, נזק, הפסד או אחריות שנמנע, סבל או קיבל על עצמו הצד שכנגד לבקשת הלה". המשפט הישראלי אינו דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב, ומוכרת התחייבות שאין בצדה כל תמורה. בשיטות משפט המבוססות על המשפט הקונטיננטלי (מקור השראה מוכר למשפט הישראלי בתחום החוזים), אין החוזה נוצר עקב חילופין של תמורה בין הצדדים כי אם בשל מפגש הרצונות של צדדים כשירים בלבד.
דרישת הכתב – בניגוד לדעה הרווחת, אין דרישת כתב במשפט הישראלי (למעט עסקת מקרקעין). החלפת הבטחות בעל פה יכולה ליצור חוזה מחייב בין הצדדים, שתקפו כזה של חוזה שנערך בכתב. רוב שיטות המשפט מחייבות את העלאתם על הכתב של חוזים מסוימים, אלו הכרוכים בתשלום סכום כסף נכבד, או אלו הכרוכים במכר מקרקעין.המשפט הישראלי מכיר בדרישת כתב מהותית אחת, המהווה תנאי לעצם תקפו של החוזה, והוא הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובעת כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". להבדיל מהוראות החוק העות'מאני, הקובעות את דרכי הוכחת החוזה בבית המשפט, הוראת חוק זו קובעת כי גם אם לא יתכחשו הצדדים לחוזה, הרי שאם לא נעשה בכתב אינו תקף.
כשרות משפטית – צד המתקשר בחוזה חייב להיות בעל כשרות משפטית. נושא הכשרות המשפטית מוסדר בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. באופן רגיל, לכל אדם כשרות משפטית, ולכן יכולת להתקשר בחוזה. דוגמה לאדם שאינו בעל כשרות משפטית הוא קטין. קטין אינו יכול להיות צד המתקשר בחוזה, וחוזה שנחתם על ידי קטין ולא אושר על ידי נציגו של הקטין, יכול להתבטל באופן חד צדדי על ידי הנציג, בתוך 30 יום מרגע שנודע לו על החוזה, או במקרה שאין לקטין נציג, תוך 30 יום מיום שהפך לבגיר.
פגמים בכריתת חוזה
חוזה למראית עין, טעות, הטעיה, עושק, כפיה.
סוגיות בקיום חוזה
תום לב, חוזה בלתי חוקי או בלתי מוסרי או הנוגד את תקנות הציבור, חוזה על תנאי,חוזה לטובת אדם שלישי, פרשנות והשלמת החוזה,
תרופות בשל אי קיום חוזה
אכיפה, ביטול והשבה, פיצויים,הפרה צפויה וסיכול.
עורכת הדין דלית ויטון סיימה בהצטיינות תואר LLB במשפטים בחטיבה למשפט מסחרי – והתמחותה בדיני החוזים מעניקה לה את הידע הנרחב והכלים שביחד עם כישרון הלוגיקה מאפשר לה לערוך חוזים מורכבים
קישורים לאתרים שימושיים :